קראו דורבנות בפייסבוק
קראו דורבנות בטוויטר
אטימיתולוגיה #2 – פסיבית לעומת פרודוקטיבית |    (הצבעות: 59) |
פורסם ב-2009-10-22 – 14:00 | מאת מערכת דורבנות
אטימיתולוגיה פסיבית לעומת אטימיתולוגיה פרודוקטיבית
גלעד צוקרמן
במקרה של ארטישוק, מעניין הוא שהאטימיתולוגיה ارضيّ شوكيّ “ארד’י שוכִּי” (אדמתי קוצני) עצמה הפכה למילה שגורה בסוריה, בלבנון ואף בצפון ישראל, שמשמעותה “ארטישוק”. במקרה זה, אם כן, האטימיתולוגיה היא לא רק פסיבית (בדיית מעשייה, סיפור משעשע אך חסר כל שחר למציאות, על מקור המילה, כמו למשל הקישור שכמה ילדים ישראליים עושים בין “דוקטור סוס” (Theodore Seuss Geisel, 1904-1991) לבין בעל החיים סוס), אלא גם פרודוקטיבית (יצירת מילה חדשה תוך תשמו”ץ: תרגום שומר משמעות וצליל).
דבר דומה קרה באנגלית לביטוי האיטלקי girasole articiocco “גִ’ירַה-סוֹלֶה אַרְטִיצ’וֹקּוֹ” (ארטישוק חמנית), שנפוץ מרומא לשאר חלקי אירופה במאה ה-17. האנגלים לא יכלו “לעכל” את המילה האיטלקית המוזרה girasole “חמנית”, שגזורה מ-מסתובב (gira) לפי השמש (sole). אולם הם הכירו לא מכבר את השם האנגלי של עיר משובחת ויפהפיה: Jerusalem. אז הם החלו לקרוא למאכל המיובא Jerusalem artichoke. התצלול הזה חדר אל הישראלית כ”ארטישוק ירושלמי” ואני מוכן להישבע שהמלצרית במסעדה יוקרתית במושבה הגרמנית התגאתה בייחוס המכובד של הארטישוק הירושלמי שבתפריט (אפשר לשאול את הפרופסורים רות הכהן-פינצ’ובר, ירון אזרחי, אבישי מרגלית ומייקל איגנטייף). מותר לציין שלא היה למלצרית שום שמץ של מושג שלאמיתו של דבר, מבחינה בוטאנית-אטימולוגית, ארטישוק ירושלמי – לא רק שהוא לא ארטישוק אלא הוא גם לא ירושלמי.
להלן זוג מינימלי להמחשת ההבדל בין אטימיתולוגיה פסיבית לבין אטימיתולוגיה פרודוקטיבית. לא מכבר שמעתי את שני המשפטים הבאים מפי שני דוברי ישראלית שונים:
- “סין, סינגפור, משהו בסביבה!” – כאילו שיש קשר אטימולוגי בין “סין” לבין “סינגהא”, ה”אריה” הסנסקריטי בשם סינגהא-פורה “עיר האריה”, הלא היא סינגפור.
- “מה זם חם, חמסין!” – כאילו שיש קשר בין “חמישים” הערבי (ח’מסין) לבין “חם” העברי.
בעוד ש”סינגפור” היא עדיין סינגפור (הקישור ל”סין” הוא אטימיתולוגיה פסיבית), יש ישראלים המבינים והמשתמשים במילה “חמסין” פשוט מאוד כדי לתאר חום בלתי נסבל. בהנחה שהדמיון הפונטי המקרי בין “חם” לבין “חמסין” תרם לשימוש שכזה, הרי שמדובר כאן על אטימיתולוגיה פרודוקטיבית. המעשייה העממית הביאה לשינוי בלשון: במקרה זה מעתק סמנטי.
הערה טרמינולוגית: הזכרתי את המושג הבלשני “זוג מינימלי”? במובן הצר, הפונולוגי, של הביטוי, מדובר על צמד מילים בעלות משמעות שונה המובדלות זו מזו על-ידי פונמה אחת, למשל צמד הפעלים “השתבּץ” ו”השתבץ” (“נבהל מאוד” – עם ב’ רפה). מתוך זוג מזערי זה ניתן ללמוד שבישראלית ה-ב’ הרפה יכולה לשנות את משמעות המילה (זאת אומרת היא פונמה), לעומת העברית שבה ה-ב’ הרפה הייתה רק וריאציה בתפוצה משלימה (אלופון) של ה-ב’ הדגושה, למשל: בּיקש – לבקש.
ברם, שימושי להשתמש בביטוי “זוג מינימלי” גם במשמעות רחבה יותר. השוו את הזוג “אפלטון” העברי ו”פלסטיק” הישראלי, שניתן להסיק ממנו שבעוד שבעברית צריך היה להוסיף אלף פרותטית ל”פלטו(ן)” היווני כדי להימנע מצרור העיצורים “פל” בתחילת ההברה, בישראלית, שמבנה ההברה שלה אירופי, אין שום בעיה עם צרור עיצורים שכזה.
השוו גם את זוג המשפטים המינימלי “הוא עזב אותה עם הילדים” ו”היא עזבה אותו עם הילדים”. למרות שהמבנה התחבירי זהה, וחרף החלפת הסדר בין הבעל לאשתו, יש ישראלים המבינים גם מהמשפט הראשון וגם מהשני שהילדים נשארו עם האישה. זוג מזערי לשוני זה יכול להצביע על תרבות משפחתית עכשווית באופן כללי.
שוביניסט סיפר לי שחברתו רוצה שני דברים: ז’ וכסף. “ז’ היא תקבל! כסף? ז’ היא תקבל!”. זוג מינימלי בן שלוש מילים זה מעיד על הבדל סמנטי רחב.
קיימות גם שלישיות מזעריות. למשל, מיקום הטעם בבלשנות: רומני במלרע משמעותו “מרומניה”, רומני במלעיל הוא “השייך לשפות הלטיניות” ו-רומני הקדם-מלעילי היא “שפת הצוענים”.
10 תגובות על ”אטימיתולוגיה #2 – פסיבית לעומת פרודוקטיבית“
מאת עופר
סין-סינגפור הן שתי מדינות הבלבול פה הוא לא אטימולוגי אקטיבי או בפסיבי אלא נושאי כדוגמת (הודו-(איי)הודו המערבית, יורק-ניו יורק וכו’)
חם-חמסין אותו דבר בדיוק.
לעניין הפלסטיק, זה עניין של השפה הישראלית אלא המבטא הישראלי של העברית שהוא הכלאה בין המבטא האשכזני לספרדי עם יתרון ברור ומוחץ לזה הספרדי. כאמור מכיוון שלאבותינו היה קשה לבטא ‘פלטון’ ו’צטדיון’ הם ביטאו אפלטון ואיצטדיון ויש גם איצטומכא (בטן-קיבה) ועוד ועוד.
חלק ממה שאמרתי נאמר כבר בפוסט הנ”ל אבל הגעתי למסקנות אחרות, עם אותה רמת ביסוס ראייתי.
ההבדל בהבנת משפטי העזיבה אינו מעיד על שפה ישראלית אלא על תרבות ישראלית, שהרי אם נרצה נוכל להבין את שני המשפטים בשתי הצורות.
מאת גלית
נהניתי מאוד מהשנינות.
מאת ארזש
אז גבר שלא נותן לחברה שלו כסף הוא שוביניסט? אכן הבדל סמנטי רחב.
מאת קופי פייטר
משגצ”א
מאת אמיתי סנדי
ייתכן ששמה המקורי של סינגפור מגיע מסנסקריט, אבל במדינה יש רוב אתני של סינים ומיעוט הודי, כך שבכל זאת הפירוש הסיני לשם המדינה הוא לא נטול בסיס.
בדמוקטטורה הסינגפורית, הודים לא יכולים להגיע לדרגים הגבוהים של הצבא ומשרדי הממשלה.
מאת עומר גולדמן
אחד הטורים היותר אסוציאטיביים. זה לא טוב…
מאת Anonymous
או שהכותב משתפר או שאני מסתגל – הטור היה כמעט קריא.
ומוסר ההסכל שנשמט מסוף המאמר הוא:
“אל תסתכל בקנקן,
לא כל הנוצץ זהב,
ופרופסורים לבלשנות מרוויחים את המשכורת בצדק.”
מאת יעל גולדברג
אחד הטורים היותר מבריקים. תודה.
מאת po
לעופר:
“לעניין הפלסטיק, זה עניין של השפה הישראלית אלא המבטא הישראלי של העברית שהוא הכלאה בין המבטא האשכנזי לספרדי עם יתרון ברור ומוחץ לזה הספרדי”.
1.
שכחת לציין את המילה לא.
2.
העובדה שבשפה המדוברת בישראל לא עושים הבדל בין התנועות: קמץ ופתח ששתיהן נהגות a וכן בין צרה וסגול ששתיהן נהגות e, לא יכולה להעיד על יתרון ברור למבטא הספרדי; זהו מס שפתיים. כל הספרדים הוותיקים עושים היגוי נחצי לעיצורים: ק'(q)צ’ ט’ כלומר הבדל בין ק(q)לכּ(k)וכן בין ט לתּ(t); כיום אין הבדל היגויי בין עיצורים אלו, וכמובן שאין לשכוח את הח והע הגרוניות. את העיצור צ הוגים היום כמו בשפות אירופה(ts)ולא כעיצור נחצי (הכלאה בין ס לע הגרונית: כהיגוים של יהודי עירק ותימן). א הינו עיצור גרוני סדקי; את ההבדל בינו לבין ע או בינו לבין ה, כמעט ולא עושים היום, למעט מקרים בודדים; כולם נהגים באותה הצורה: ברוב המקרים כתנועות ולא כעיצורים. זה מספיק כדי לראות שהבכורה ניתנה להיגוי האשכנזי, וכל זאת פשוט כי יוצאי ארצות אלו היו מחיי השפה; בדור המייסדים תראה את הדרישה להגות את הצרה בשונה מן הסגול כe+י (למשל בנֵיי-ישראל); זו השפעה ברורה והכרעה לטובת ההיגוי האשכנזי. מה גם שמבחינה היסטורית היגוי זה נחשב לטעות שנפוצה (כלומר, בלוף בלשון ימינו)!
3.
הנה מה שכתב על זה כותב המאמר בספרו ‘ישראלית שפה יפה’:
“בלשנים רבים טוענים כי הפונטיקה, כלומר הגאי הדיבור, של הישראלית משקפים את מסורת ההגייה הספרדית. ונכון אמנם כי תנועת הקמץ תואמת את ההגייה הספרדית ולא האשכנזית. חִשבו, למשל, על המילה היידית חוֹכם/חוּכם, לעומת המילה הישראלית חָכָם, או על אֲדונָי הישראלי שהאשכנזים מבטאים אדונוי.
זאת ועוד, בעברית אשכנזית מבוטאת “ת” שאינה דגושה “ס” ואילו בהגייה ספרדית היא מבוטאת “ת” כמו בישראלית. למשל, לשוינס האשכנזי, לעומת לשונות הישראלי. ובכל זאת, כל זה אינו אלא מס שפתיים, תרתי משמע. לאמתו של דבר, מלאי העיצורים והתנועות הישראלי והאינטונציות (ההנגנות) של השפה משקפים את היידיש” (צוקרמן, 2008, פרק ד, עמ’ 84). בכלל, על הנושא הזה אני ממליץ לקרוא את פרק ד כולו שבספר ובעיקר עמודים 87-84.
4.
נכון שתופעת אי ההבדל בין תנועת הקמץ לתנועת הפתח וכן תופעת אי ההבדל בין תנועת הצרה לתנועת הסגול בהיגוי הישראלי, מקורו בהיגוי הספרדי הנוכחי(עם דגש על המילה הנוכחי בלבד); אך גם זה אינו מדויק: בעבר היה הבדל היגויי בין צמדי התנועות צרה וסגול וכן קמץ ופתח, גם בהיגוי הספרדי!
הספרדים היו הוגים את תנועות הצרה והקמץ בדומה לתנועות הקצרות סגול ופתח, אך רק בדומה להן ולא כמותן: כלומר ארוך יותר מן הפתח והסגול בצורה ניכרת וטבעית, דבר שהביא גם להבדל איכותי קטן, אך משמעותי, בין צמדי התנועות; נכון שלא כמו ההבדל התימני והאשכנזי, אך עדיין הבדל ניכר. כך שבהעמקה: הישראלים חיים באשלייה כאשר הם משוכנעים כי היגויים (הישראלי בלבד) הינו בעצם היגוי העברית הספרדי; זה בלוף אחד גדול!
5.
אין כל קשר בין המבטא האשכנזי או המבטא הספרדי ליכולת ביצוע הצרור פל בראש המילה; יכולת הביצוע שיש לנו היום להגות צרור בראש מילה נובע מהשפעת מחיי השפה העברית בתחילת המאה הקודמת, שכולם היו יוצאי מדינות אירופה ששם היו יכולים להגות את הצרור פל גם בראש מילה; בעברית המקראית ובלשון חז”ל, דבר זה לא היה יכול להתבצע!
לדוגמה: כל השוואים בראש מילה עברית הינם נעים
(ראה למשל איך הספרדים הוגים את המילה שלמה).
במילה שאינה מן העברית כמובן שמוסיפים א פרוסטטית כדי לפתור ה”בעיה”.