מי שיש לו בקשה (ב’ דגושה), הוא מבקש (ב’ רפה).
מי שגרם לפירוק (פ’ דגושה), הוא מפרק (פ’ רפה).
מי שגורם לכיעור (כ’ דגושה), הוא מכער (כ’ רפה).
אז מי שהשאיר כריר (כ’ דגושה), הוא מכרר (כ’ רפה).
הנסיון מלמד שכשדוברי עברית טבעיים משתמשים בפעלים חדשים, הם נוטים לטעות ולהדגיש אותם לפי שהע”צ שמהם הם נגזרו, במקום כמובן להדגיש אותם לפי כללי הדגשת הפעלים (הידועים להם אינטואיטיבית).
כך למשל בפעלים החדשים:
לכמת (נהגה כמעט תמיד בטעות בכ’ דגושה),
לנכס (נהגה כמעט תמיד בטעות בכ’ רפה),
ולככב (פועל פחות חדש, אבל עדיין נהגה כמעט תמיד בכ’ ראשונה דגושה ושניה רפה).
תופעה מזוויעה ומרתקת בו זמנית.
קראו דורבנות בפייסבוק
קראו דורבנות בטוויטר
12 תגובות על ”כַּרִיר“
מאת נעם אבנרי
מזכיריר לי את שיר השבלולים של דני רובס:
“קטן הוא ודל הוא חדרי, ואני בו שרוי על רירי”.
מאת עבגד יבאור
געול הגעלת.
מאת מאיה
בעל פה זה נשמע בדיוק כמו “קריר”.
אפשר לקרוא לזה כברמילה.
מאת איש
מאיה, באמת?! הקשיבי חביבי, צברת 10 נקודות שליליות ואת מחויבת במבחן רענון אצל קופי לפני שתהיה רשאית להמשיך ו”לנהוג” באתר. בהוקרה, רב נקד, איש.
מאת נעמי
איש, אל יתהלל חוגר וגו’, מה לך כי תציק לחדשים? ואם כברת הקפד על איות נכון, אחרת הם עוד יחשבו שזה גם בסדר.
מאת נעמי
אח, גם לי יצא לא טוב: ואם כבר, הקפד על איות נכון, בלה.
מאת יענקל'ה איש יהופיץ
עשוי לעילא. בייחוד הדוג’ השנ’.
מאת עומר ון קלוטן
ומי שהשאיר אותו שם הוא מֶכַּרֵר :)
מאת ערס פואטי
מי שיש לו בקשה (ב’ דגושה), הוא מבקש (ב’ רפה).
מי שגרם לפירוק (פ’ דגושה), הוא מפרק (פ’ רפה).
מי שגורם לכיעור (כ’ דגושה), הוא מכער (כ’ רפה).
אז מי שהשאיר כריר (כ’ דגושה), הוא מכרר (כ’ רפה).
הנסיון מלמד שכשדוברי עברית טבעיים משתמשים בפעלים חדשים, הם נוטים לטעות ולהדגיש אותם לפי שהע”צ שמהם הם נגזרו, במקום כמובן להדגיש אותם לפי כללי הדגשת הפעלים (הידועים להם אינטואיטיבית).
כך למשל בפעלים החדשים:
לכמת (נהגה כמעט תמיד בטעות בכ’ דגושה),
לנכס (נהגה כמעט תמיד בטעות בכ’ רפה),
ולככב (פועל פחות חדש, אבל עדיין נהגה כמעט תמיד בכ’ ראשונה דגושה ושניה רפה).
תופעה מזוויעה ומרתקת בו זמנית.
מאת ebi
ערס, גרמת לי להזיע כמעט כמו החום בחוץ עם המגילה להגנת המילה
מאת מיכל
ואני לא יכולה
שלא לשמוע באוזני רוחי,
את דן כנר אומר לכַכֶּב…
בררר…
מאת דורי
מוזר, אני שומע את אסף אשתר.