פוסט של ד”ר תמר עילם גינדין ופרופ’ גלעד צוקרמן.

ביום שלישי 9.11.2010 אמור להיפתח ברחובות קורס משותף של גלעד ותמר בנושא השפה שאנו דוברים. תעשו טוב, תפיצו לכל מי שעשוי להתעניין (או להעביר) מרחובות והסביבה. הולך להיות כיף.

אמנם אטימולוגיה היא לא הענף הכי נחשב היום בבלשנות, אבל היא בהחלט הענף הפופולרי ביותר בקרב העם, וזה שעוזר לנו, הבלשנים שאכפת להם מה העם חושב, לקרב לבבות אל המקצוע שלנו. ורוב הבלשנים נוטים גם לזלזל באטימיתולוגיות (אטימולוגיות עממיות).

אך שוד ושבר!

לשם המקצוע שלנו יש רק אטימיתולוגיות, ויתרה מזו, לאף אחד אין באמת מושג מה הייתה המשמעות המקורית של המילה בלשן. כלומר המילה בלשן במשמעותה הנוכחית היא תוצאה של תחדוש רב מקורי (יצירת מילה חדשה ממספר מקורות בו זמנית), כאשר המשמעות והפונולוגיה שלה מגיעות רק מהאטימיתולוגיה. המילה בַּלְשָׁן במשמעותה העכשווית קיימת רק בשפה שאנו דוברים היום, שלא נכנה אותה היום בשם, כי הכותבים אינם מסכימים על שמה (תמר קוראת לה עברית וגלעד קורא לה ישראלית).

אז מה יש לנו פה בעצם?

הפעם הראשונה שמוזכרת המילה בלשן במקורות ישראל היא בספר עזרא ב:ב, ברשימה אינסופית של אנשים שעלו עם עזרא הסופר מבבל, וביניהם מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן. אותו מרדכי בלשן נזכר גם בספר נחמיה. בפרקי דרבי אליעזר נ, המפרש את אסתר ב:ה, כתוב:

“ר’ שמעון אומר בא וראה חכמתו של מרדכי שהיה יודע שבעים לשון שנ’ (=שנאמר) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיא מרדכי בלשן”

פרקי דרבי אליעזר מיוחס לתנא ר’ אליעזר בן הורקנוס (מאה ראשונה-שנייה לספירה), אבל למחבר האמיתי התפלקו התייחסויות לכיבושים אסלאמיים שהתרחשו עד המאה התשיעית לספירה (וגם לאנשים שחיו הרבה אחרי אותו אליעזר), ולכן ברור למדיי שהטקסט נחתם במאה התשיעית לספירה לכל המוקדם.

מה שחשוב כאן, הוא שעוד לפני תחיית השפה כבר קישרו את השם בִּלְשָׁן עם ידיעת לשונות רבות.

בהחייאת העברית היה חוסר במילה שתתאר אדם הדובר לשונות רבות (פּוֹלִיגְלוֹט), וכן היה צורך במילה לחוקר לשון – פילולוג או לינגוויסט. ההבדלים בין פילולוג ולינגוויסט שונים משפה לשפה, ואפילו אנחנו לא מסכימים בדיוק על הגדרת ההבדל, אז נניח לזה עכשיו.

ההיפותזה שלנו היא שהמילה העכשווית “בלשן” נבעה ממספר אטימיתולוגיות שלפחות אחת מהן נוצרה על ידי בעל מקרא, שהכיר את השם בִּלשָׁן ואת המדרש עליו.

מי שיודע שפות רבות, הרי הוא “בעל לשון”. “בעל”, בעברית מציין לא רק קניין (כמו בשפה של היום), אלא בכלל עיסוקים, כמו “בעל מקרא” – מי שבקי בתנ”ך, “בעל דקדוק” – מדקדק, “בעל דרשה” – מטיף, וכו’.

לכן המילה בלשן היא הֶלְחֵם, כמו שאתם אוהבים בדורבנות, או ליתר דיוק הלחם portmanteau. מהו הלחם? שתי מילים המצטרפות זו לזו ויוצרות מילה חדשה, כמו קולנוע, כדורסל ושדחום. בהלחם פורטמנטו, החלק הראשון של המילה הראשונה מצטרף לחלק האחרון של המילה השנייה, כמו ב-רַכֶּבֶל, כדורגל, לצלתק (או לצנתק) ושקעכוזים.

אלט-טאב: portmanteau, במקור בצרפתית porte-manteau “נושא מעילים”, זה מין תיק שבתוכו שמים מעילים ומקפלים אותם כך שלא ייהרסו. את המונח הלשוני טבע המתמטיקאי צ’רלס לואיס דודסון מאוקספורד, הידוע יותר בשם העט לואיס קרול. בספר “מבעד למראה ומה אליס ראתה שם”, מסביר המפטי דמפטי לאליס את מקור המילה slithy:

`Well, “slithy” means “lithe and slimy”. “Lithe” is the same as “active”. You see it’s like a portmanteau — there are two meanings packed up into one word.’

שיפט-אלט-טאב.

כאשר הלחימו את “בעל לשון” ל-“בלשן”, התאחדו שני ה-למדים. לגבי ה-ע’, יכול להיות שהיא נפלה, ויכול להיות שהיא לא נכתבה כי לא בוטאה, שכן בשפה שאנו דוברים לא מבטאים באמת את ה-ע’, ולראיה – למחבר קוראים /gilad/, ולמחברת /tamarelam/.

הפירוש הזה מאחד את השם המקראי בִּלְשָׁן + הפרשנות של פרקי דרבי אליעזר, עם מדרש ההלחם “בעל לשון”. זה גם מסביר למה הפך החיריק לפתח במילה בַּלְשָׁן.

בנוסף לכך, אפשר להסביר את שינוי הניקוד גם בהתאמת המילה בלשן למשקל קַטְלָן בעלי תכונות (בד”כ שליליות) או בעלי מקצוע: ביישן, חתרן, חרמן ותתתן, וגם בשלן, רקדן ושדרן. השורש הוא ב.ל.ש, שהרי ידוע שהבלשן בולש אחר מקורות המילים בפרט ואחר מקורות השפה בכלל, ויודע לזהות בולשיט כשהוא רואה אותו. וברצינות, לשנינו קרה לא פעם, בעיקר במהלך לימודינו, שאנשים חשבו שכשנהיה גדולים נהיה סוכנים סמויים.

אלט-טאב, כי אי אפשר בלי תשמו”ץ אחד לפחות: אפרופו שינויי תנועה, אליעזר בן יהודה העדיף את בַּלֶּשֶׁת על פני בולשת. המילה בולשת קיימת בתלמוד (שבת קמה:ב) במשמעות חיל המלך (כך מפרש רש”י). אבל העם החליט – בולשת, כנראה בהשפעת פוליס הבינלאומית, שהיא בוליס בערבית ו-פוליציי בגרמנית. הבולשת היום היא חלק במשטרה, העוסק בפעילות חשאית. שיפט-אלט-טאב.

אז אמנם שם המקצוע שלנו מבוסס על אטימיתולוגיות, פסיביות ופרודוקטיביות גם יחד, אבל זה שיעור חשוב גם לבלשנים: לפעמים לאטימיתולוגיה חלק חשוב ביותר באטימולוגיה פרופר.

ולפחות אי אפשר לומר עלינו “לא הבלשן למד” (או אולי כן, כי בהלחם של “בעל לשון” נפלה ל’ אחת).

פרופ’ גלעד צוקרמן הוא פרופסור מן המניין ובעל הקתדרה לבלשנות של שפות בסכנה באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה, ובעל מענק יוקרתי מטעם מועצת המחקר (ARC) של ממשלת אוסטרליה. הוא משמש גם כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שנחאי ללימודים בינלאומיים ובארץ הוא מכשיר מורים במכללת אורנים ומרצה במסגרת מר צים וחבורתו.

ד”ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה ומלמדת במסגרות חוץ אקדמיות, וגם אמא של מר צים וחבורתו.

בנוסף לכך, ביום שישי האחרון גם התפרסם ב-ynet כלכלה טור של תמר המתבסס על ראיון עם גלעד. מסיבה עלומה, לא תמצאו את הקישור בעמוד הראשי של הכלכלה, אז הנה לכם.